Hodaya Twito

Artist & Blogger

An optimistic curly girl who likes a simple art, visual lifestyle. 
Sharing my thoughts and insights about life and art lifestyle in particular.
Working on connecting to myself and my feelings, 
that's the hardest thing for me to do.
Welcome to my life's journey.
🌈🌸 

SUBSCRIBE & FOLLOW

MUST READ ARTICLES:

Join The Newsletter

You will receive the latest news about new products & more

ואן גוך קיבל הכרה רק לאחר מותו וזה עיצבן אותי

זה קצת לא פייר, זה קצת מכעיס.
זה כמו שיש מישהו שמתפרסם פתאום וכולם רוצים להיות חברים שלו, כאילו, איפה הייתם עד עכשיו?
לואן גוך היו חיים קשים מאוד. הוא סבל מעוני, בדידות ומחלות נפשיות.
אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים, הביטוי הזה מרגיש לי נכון משום מה, כי ואן גוך היה צייר מוכשר אבל כלום לא יצא מזה.
הוא חי בסבל עד שב-1890, בגיל שלושים ושבע בלבד, החליט לשים קץ להכל התאבד ומת אחרי יומיים מפצעיו.
טוב, עכשיו כבר יש השערה שיש מצב שנורה בטעות בידי שני נערים שהכיר.

|דעה אישית|

כולם מכירים את ואן גוך, או לפחות יודעים לשייך את שמו לאומנות.
וינסנט ואן גוך –תכלס ההגייה הנכונה היא פן חוך- נחשב לאחד מגדולי הציירים אי פעם.
משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי.
נולד ב1853, בעיירה קטנה בהולנד (זונדרט, אם זה משנה).
אביו תיאודור היה כומר ואימו אנה, הייתה אמנית מוצברחת שאוהבת טבע, רישום וצבעי מים.
הוא האח הגדול שנותר בחיים. היה אח לפניו שנפטר בהיותו שנה לפני שנולד והוא קרוי על שמו (האמת, זה על שם סבא שלו או הדוד, השם וינסנט היה מאוד נפוץ אצל משפחת ואן גוך).
יש כאלה שאומרים שהחוויה הזאת השפיעה עליו מאוד, יעני, עוד לא התחיל את החיים וכבר יש עליו צל כבד.
על אחיו האחרים יודעים מעט, כנראה פחות רלוונטי. חוץ מתיאו כמובן, שאיתו היה לו קשר חזק, הם היו מתכתבים הרבה והוא תמך בוינסנט כלכלית ונפשית עד יומו האחרון.

וינסנט מתואר כילד שקט, מהורהר ודכאוני.
בעיקרון הוא היה מושפע בכלל מאבא שלו הכומר, לקח לו זמן להתאהב באומנות ולמצוא שם את המפלט.
הוא כן צייר קצת כשהיה ילד, אבל לא איזה משהו שיש לשים עליו את הדגש.
בצעירותו ניסה לעבוד בכל מיני עבודות.
לדוגמא בגיל שש-עשרה עבד אצל הדוד שלו בסחר באומנות, אבל פוטר, כנראה בעקבות חוסר מוטיבציה.
אחר כך עבד קצת באנגליה בתור מורה, עבר למכור ספרים בהולנד ולבסוף עבד בתור מטיף בבלגיה, שם הוא חילק את החפצים שלו וישן על הרצפה. אחרי פחות משנה בתוך התפקיד, הארגון הדתי שמממן אותו החליט שהסטייל שלו לא מתאים להם ושהוא לא ימשיך בתפקיד.
תקופה מסויימת הטיף גם בחינם והחל לצייר את ציורי הפחם הראשונים שלו, אבל לבסוף הפסיק להטיף ווינסנט פנה למקצוע האחרון שלו –
הוא בחר באומנות.
זה מצחיק. אומנים לא בוחרים להיות אומנים, הם פשוט נולדים כאלה.
זמרים, ציירים, רקדנים, מתמטיקאים, וכו. אני חושבת שזה משהו מולד, שיש לך כישרון אליו ואתה מחליט לפתח את הכיוון מכיוון שזה כבר משהו שאתה נמשך אליו, אוהב וטוב בו ושיש לך את הגישה הטבעית אליו.
או לחילופין, בגלל שאין לך את הכישרון הבסיסי ואתה כן רוצה, אתה מחליט לעבוד קשה להשיג את המטרה, קשה יותר אבל בהחלט אפשרי.
כך או כך, מדובר ברצון להצליח ומן הסתם בתשוקה למקצוע.
אבל אצל וינסנט זה נראה כאילו הבחירה באומנות הגיעה מחוסר ברירה, עזבו את זה שבסוף הוא כן התאהב באומנות, זה היה לו למפלט וזה היה החיים שלו אשכרה. אבל רק אחרי שפוטר מכמה עבודות כי הוא התנהג כמו תחת, הוא החליט להתמקד באומנות בכל הכוח.
זה למה בשנת 1880 הוא עבר לבריסל והחליט להפוך לאמן, תודה לאל.
אמנים אחרים שאנחנו מכירים, ממש נשמו את האומנות מלידה. בתור ילדים הם היו עוזרים של אמנים גדולים, מערבבים להם את הצבע, מסדרים את הסטודיו ולומדים את סודות המקצוע, עד שנהפכו לאומנים גדולים בעצמם והתעשרו מזה.
וינסנט היה שונה בנוף.
הוא החל לעסוק באומנות בגיל מאוחר, בסך הכל שנות היצירה שלו מתפרשות על עשר שנים בלבד.
בלי שום הכנה מוקדמת הוא לקח שיעורים בכוחות עצמו, קרא ספרים בנושא, העמיק –
ולא ראה מהאומנות שלו שקל.
אבל האומנות עזרה לו להישאר שפוי ומאוזן רגשית ואחיו תיאו ממן אותו ממש עד הסוף.

תכלס, היצירות שלו מתחלקות לשתי תקופות עיקריות: התקופה שבה היה בהולנד וצייר יצירות כהות, קודרות, צפופות.
והתקופה שבה היה בדרום צרפת וצייר יצירות מלאות באור וצבעים בהירים, שמש ופרפרים ושמח.
יצירת המופת הראשונה שלו, היא גם מוכרת ומדוברת מאוד היא: "אוכלי הבולבוסים", בעברית היא ידועה בתור "אוכלי תפוחי האדמה".

אוכלי תפוחי האדמה, 1885.

אני אגיד לכם את האמת, אני לא אוהבת את הציורים שלו.
סליחה, זה לא שאני לא אוהבת, הם כן יפים בעיניי מאוד, משיחות המכחול, הצבעים ואני יכולה ללמוד מהם המון, אבל פשוט לא כל כך עושים לי משהו.
יכול להיות שזה אירוני בשבילי להגיד דבר כזה -לא מצאתי את עצמי נסחפת עם כולם. (לא משהו חדש אצלי).
אני כן חושבת שהסיפור שלו נגע בי יותר מהכל, עניין אותי לשמוע מי הוא, מה קרה לו בדרך ומדוע לא הצליח בחייו. הוא היה אישיות עצובה ומעניינת.
המכתבים שהשאיר אחריו הם הכרטיס כניסה העיקרי למוח, למחשבות ולתיאוריות האומנות שלו, אבל מאיפה צצים כל מביני האמנות מאה שנה אחרי מותו, מתחילים להעביר שיעורים ולתת פרשנויות על חייו ומה קרה לו?
זה הרגיש לי כמו חרם חברתי מאוד גדול, מכל קצוות עולם, ופתאום בשניה אחת מישהו מוכר מצייץ: "הי, הוא דווקא טוב ה ואן גוך הזה", ובום.
כולם מתלהבים מבלי לדעת למה. מכעיס מאוד.
למה זה עוד יותר מכעיס? אני חושבת שיש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי, באופן אישית:

קודם כל, כי הוא כן הצליח למכור בחייו ציור אחד- "הכרם האדום", תמורת ארבע מאות פרנק, שווה ערך לאלפיים דולר בערך. כאילו, הנה, הוא כן ניסה.
והיום, יש את "דיוקנו של ד"ר גאשה" שהיא יצירה שמבוססת על ד"ר גאשה שהיה הרופא של ואן גוך והוא ליווה אותו בימיו האחרונים.
יש לה שני גרסאות, את שתיהן צייר וינסנט ב 1890, זאת אומרת חודשים בודדים לפני מותו.
הגרסה הראשונה והכי יקרה שלו, נמכרה אחרי שעברה כמה גלגולים, ב1990, מאה שנה אחרי שצוירה, במכירה פומבית תמורת 82.5 מיליון דולר (נכון לשנת 2019, הצירה מוערכת בכ- 161.4 מיליון דולר), בין הסכומים הכי גבוהים ששולמו אי פעם עבור ציור לאותה תקופה(!)
היום היא נמצאת במקום ה 16 ברשימת מכירות הציורים היקרות ביותר.
יוצא שאת רוב היצירות המפורסמות ביותר שלו הוא צייר כשהיה בבית חולים לחולי נפש.
הוא השאיר אחריו למעלה מ2,100 יצירות, כולל 860 ציורי שמן, בתקופה של עשר שנים ואת רובן צייר בשנתיים האחרונות לחייו.
זה מלא ציורים בכלום שנים. זה מטורף.

 

ד"ר גאשה, הגרסה הראשונה. נמכרה תמורת 82.5 מיליון דולר.

 

ד"ר גאשה הגרסה השניה

 

דבר שני, מה שעוד יותר מפריע לי, זה… איך אני אסביר?
בחייו הוא נחשב למשוגע וכישלון והפרעות נפשיות וכל זה, ואחרי מותו הפך לגאון אדיר שהקדים את זמנו שאף אחד לא הבין אז.
אולי זה קצת רגשי מידי, גם כל ה ואן גוך הזה קרה באמת מזמן, אבל אני מרגישה שיש כאן נפש אומללה של בן אדם ואנשים שפשוט מחטטים בפצעים ומתחילים לפרש ציורים, לקרוא מכתבים, להתפעל.
ממה, בעצם? מזה שהוא היה מסכן והוציא את זה על הדף?
אני מנסה לדמיין ולחשוב, אם הוא היה מקבל הכרה בעודו בחיים, היה מה להציל?
מלכתחילה הוא היה מהורהר, מסוגר ומוזר, עוד כשהיה ילד, אבל אם מסלול חייו היה מתפתח לכיוון חיובי?
תוכן הציורים מן הסתם היו נראים אחרת, גם חייו היו נראים אחרת.
יכול להיות שאם כך היה, היום הוא לא היה נחשב לגאון?
האם הוא היה מוערך אחרת? פחות?
זאת אומרת, הצער והקושי, השיגעון, הניסיון להתמודד, הציור והמכתבים כמקום מפלט לרגש -כל אלה הביאו אותו לצייר כמו משוגע, שנמצא באיזה טירוף משל עצמו, מלא ציורים בכל כך קצת זמן.
מצד שני, כן יש את הטכניקה, הצבעים, השימוש במכחול בצורה מסוימת, ההשפעה האומנותית, מה שעניין אותו באותה תקופה. הוא ידע מה הוא עושה טכנית, הוא גם צייר הרבה נופים ודיוקנאות, שלו בעיקר.
אז אולי הציורים היו נראים רגועים יותר, נוחים, אבל הגאונות נשארת?

אז עדיין אני עם השאלה: מה גרם לכך שדווקא לאחר מותו, אותם הציורים בדיוק, גרמו להערכה כל כך גדולה?

 

לקחתי קצת מידע מכאן:
https://en.wikipedia.org/wiki/Vincent_van_Gogh
https://www.biography.com/artist/vincent-van-gogh

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *