Hodaya Twito

Artist & Blogger

An optimistic curly girl who likes a simple art, visual lifestyle. 
Sharing my thoughts and insights about life and art lifestyle in particular.
Working on connecting to myself and my feelings, 
that's the hardest thing for me to do.
Welcome to my life's journey.
🌈🌸 

SUBSCRIBE & FOLLOW

MUST READ ARTICLES:

Join The Newsletter

You will receive the latest news about new products & more

מה לגבי אמונה?

ארבע ארבעים ושש
בואי נדבר קצת על אמונה.
היום יש צום, י"ז בתמוז.
וכשהוא מגיע כל שנה מחדש אני חושבת על אותם הדברים.

קודם כל, זה היום הכי ארוך בשנה, מכאן הכל הולך ומתקצר.
עכשיו גם מתחיל 'גל' של צומות, לא באמת גל, פשוט באמצע שנה יש את טבת ותענית אסתר, ואז לקראת סוף שנה יש את י"ז בתמוז, תשעה באב ויום הכיפורים.
בום. שנה נגמרת –חדשה מתחילה.
עוד שנה הולכת וחולפת ואיפה אני בעצם?
זאת שאלה גדולה שבדרך כלל מביאה איתה זמן של חשבון נפש.

דבר נוסף זוהי ההתלבטות האם לצום.
אנחנו צמים בגלל משהו שקרה לפני אלפי שנים, אז מצד אחד כבר פחות יש את החיבור.
אבל מצד שני, זאת המסורת. זאת הדת. וזה מי שאנחנו בתור עם יהודי.
באשר אליי, בתור אדם דתי מאמין, קיבלתי את ההחלטה לצום בידיעה שזה חלק מהחבילה של להיות דתי.
יש דברים כיפים ויפים בדת, ויש דברים שפחות נוח לנו לעשות ובכל זאת אנחנו עושים.
יוצא ששואלים אותי לגבי הדת, עד כמה אני דתייה, איך אני מגדירה את עצמי?
אז עכשיו אני במקום רגוע. השאלות האלו לא מציקות לי והאמת שגם פעם לא הטרידו אותי יותר מידי.
כשהייתי בהודו, הייתי בת 22, הייתה פעם אחת שהתמודדתי באמת עם השאלה.
היינו בכפר קטן שנקרא פולגה, רק כמה מטיילים ישראלים, אחד אוסטרלי, שתי בחורות ששכחתי מאיפה ואני היחידה ששמרה שבת.
אני זוכרת שהלכתי הצידה להתפלל, היה קצת חשוך והייתי לבד.
התפללתי ובכיתי. היה קשה.
אחר כך כבר לא התעסקתי בשאלת הדת יותר.
לא הקדשתי לבכי מחשבה או מקום, כי ידעתי שהוא תלוי בעוד כמה דברים מלבד הקושי להיות הדתייה היחידה במקום המבודד הזה.

* * *

תמיד הייתי מתייחסת לדת ואמונה בתור משהו נוח.
היו שואלים אותי למה אני מאמינה והייתי אומרת שזה נוח שיש משהו שאפשר לסמוך עליו, להישען, לפנות אליו ברגעי משבר, לכעוס עליו, לסלוח…
הנפש צריכה את זה.
בתור בן אדם סגור האמונה עזרה לי להתמודד כי היה לי למי לפנות מבלי שישפוט אותי.
ידעתי שהוא תמיד שם, מקשיב, מכיל, עונה בדרכים משלו. ואני הייתי נשענת וזה היה כיף ונוח. ורגשי.
עם הזמן, טיפה התחלתי לשאול בעניין הצומות. אני לא מרגישה מחוברת כל כך, לבכות על בית המקדש ולצום, או בפורים שיש את אסתר שקבעה יום תענית.
אני לא מרגישה את זה, מה לעשות?
ואז פניתי אל השכל כדי להסביר כמה דברים הגיוניים סך הכל.
הדת היא כמו מסגרת מסוימת, יש חוקים וכללים, ממש כמו בית ספר.
יש דברים שמותר, יש דברים שאסור ויש גם מקום לחופש, בתוך המסגרת.
עוד הסברתי לשכל הישר, שאם אני לא אצום, אז לאט לאט אני אתחיל לאבד ערך של דברים אחרים.
זה פותח פתח לעוד דברים שהדת היהודית לא מסתדרת איתם בשנת 2020, יש את יום השואה, יום ירושלים, יום העצמאות, יום הכיפורים… אלו גם דברים שקרו מזמן, לא מאוד, אבל בכל זאת היסטוריה.
אם אפסיק עם זה, מה נשאר, בעצם?
כל הדברים האלה הם חלק מלהיות מישהו עם עבר, היסטוריה, מישהו עם מסורת, הם חלק מלהיות משהו.
יהודי, במקרה שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *